היי יקירה,
נסי להיזכר בילדות שלך. שימי לב מה עולה אצלך במחשבה, ברגש ובגוף. האם עולות לך חוויות מרגשות? האם נעים לך להיזכר בילדותך? האם החוויות הן של קושי? בכלל, לאן לוקח אותך צמד המילים "הילדות שלי"?
לעיתים ניתן להסתכל על האדם כמו על עץ. עץ שמוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה. הטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות תמיד נשארות הכי מרכזיות. באותו אופן, חוויות הילדות שלנו משפיעות על כל ההתנהלות שלנו: הן בעולמנו הפנימי – כמו דפוסים שהתקבעו אצלנו והן בעולם החיצוני – כמו מערכות יחסים כאלה ואחרות. הילדות היא זו שבעצם מעצבת את האישיות והזהות שלנו. הכל מתחיל ונגמר בדימוי העצמי ובאמונה העצמית שלנו. הקשר הראשוני הוא ביחסים שלנו עם עצמנו. מערכת היחסים שלי עם עצמי תקבע ותשפיע על כל שאר מערכות היחסים שלי. הילדות ממשיכה להתקיים בנו כל הזמן. החוויות החיוביות שנוצרו בילדות שלנו הן בסיס לביטחון שלנו ולמקום מוגן ובטוח, כמו אירועים מלאי חמלה וכוונה טובה שנצרבו בזיכרון שלנו וגרמו לנו להרגיש טובות ובעלת ערך. לעומת זאת, החוויות השליליות הן אותו פצע רגשי ועמוק שנפער בנו בילדות המוקדמת והפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה, המהווה קרקע לחרדה ולמתח נפשי. כמו גל של מתח שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות ותנועות נפשיות לעבר משהו שלא ניתן לאחוז בו. הניסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי
האמיתי שאנו מרגישות. כאב שאנו מפרשות אותו כקושי של האחר לאהוב אותנו באמת, או "אני לא מספיק טובה", "לא מספיק ראויה…" המחשבות הללו הן מקור הקושי והן גם האתגר הגדול שלנו. הן מייצרות בנו עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ורגשות אשם כלפי פנים וכלפי חוץ. כיום, כבוגרות, אנו בעלות מודעות עצמית ויכולות להכיר בדפוסים שלנו. אנו יכולות לזהות את הדפוסים שחוסמים אותנו מלהצליח, להתקדם ולהגשים את עצמנו.
