במבט ראשון, זה שהורגלנו אליו, נראה שהחרדה והמתח הנפשי שלנו נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי, המדיני ומערכות היחסים עם אנשים. במבט שני וקצת יותר מעמיק, נקרא לו "הפסיכולוגי", נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות למתח הנפשי ולחרדה שלנו (לאתר העצמה לנשים).
אך ישנה גם נקודת מבט שלישית. אם נקשיב היטב לעצמנו – לגוף ולרגשות שלנו, לתת-מודע שלנו, נגלה דבר מעניין. עלינו לשאול את עצמנו מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה, לחרדה וללחץ נפשי? כאשר אנו מתמקדות בהווה, נשים לב שמה שיוצר מתח נפשי וחרדה הן בעיקר השקרים שאנו מספרות לעצמנו בראש, לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה. שקרים הם הניסיון הבלתי פוסק שלנו לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלינו את ההרגשה הכל כך כואבת והבלתי נסבלת של מועקה בבית החזה.
לאחר הקשבה, תהליך של ריפוי והכרה עצמית, ניתן להבין שעלינו לאהוב את עצמנו. את מי שאנו כשלמות, כולל כל התחושות, הרגשות, הפחדים והצרכים שלנו. כל חיינו אנו בורחות באמצעות אינספור שקרים שסיפרנו לעצמנו מתוך ניסיון להקל על הכאב שלנו.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות. שקרים שהם סיפורים, ביקורות והאשמות. הם בעצם המקור לחרדה ולמתח הנפשי.
האמת שאנו פוחדות להרגיש לבד ובעצם זקוקות לאהבה.
התחושה המכאיבה של "אי אפשר לאהוב אותי"
התחושה הזו היא מהעבר שלנו. תחושה של ילדה שלמדה שאפשר להעריך אותה ואת ההישגים והפעולות שלה, אפשר לתת לה ציון טוב ותגמול על התנהגות "טובה", אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותה כפי שהיא ללא תנאים.
היא תמיד על תנאי והיא תמיד נמדדת באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה, אהבה שמשאירה אותנו בחרדה ומתח נפשי. אנו צריכות להתאמץ כדי שיאהבו אותנו וכל הזמן מנסות להוכיח שאנו ראויות לאהבה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור.
כאשר אנחנו מתבגרות אנו מפתחות בראשנו הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמנו. אנו בורחות מהתחושות הקשות הללו בכל דרך אפשרית: דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערכת, אהובה ונחשקת, דרך צפייה בסדרות ובסרטים, דרך אכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות ודרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות. למעשה, כל הזמן הזה היינו מכורות לניסיון לא להרגיש את הכאב שבנו.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלנו. כאב של ילדה שמרגישה שפשוט אי אפשר לאהוב אותה כמו שהיא.
הילדות שלנו מעולם לא נגמרה
לפעמים ניתן להסתכל על אדם כמו על עץ. עץ שמוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה. הטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות. כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לליבנו ומשפיעות על כל ההתנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני. הילדות ממשיכה להתקיים בנו כל הזמן. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בנו בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה אשר מהווה קרקע לחרדה ולמתח נפשי.
כמו גל של מתח וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו. הניסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי שאנו מרגישות- שאי אפשר לאהוב אותנו באמת, הוא מקור הקושי.
הוא מייצר בנו עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.
איך לרפא את המקור של חרדה ומתח נפשי?
הדבר הכי מרפא הוא לדבר לעצמנו באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת. (הרי כולנו מדברות לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו).
עלינו לומר לעצמנו שאנו מאמינות לגמרי לתחושת הכאב שלנו, שאנו בוטחות בכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלנו. כנות, היא מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
עלינו להודות בפני עצמנו שאנו רוצות לברוח, לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו. להודות שאנו מוכנות להיתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, אירוע או סיפור כדי להסיח את דעתנו מהכאב הזה. הוידוי הפשוט הזה בפני עצמנו, מאפשר לנו להירגע.
משהו בנו נושם לרווחה ורכות חדשה תוכל להתפשט בגופנו.
