בחיי היומיום אנשים מתקשים ליצור קשרים בשל הבושה. קושי זה הוא אוניברסלי: "אם אנשים יראו את האמת לגבינו – לא נהיה ראויים בעיניהם לקשר". רוב הנשים אינן מדברות על הקושי הזה אבל הקול הקטן מלווה אותן כל הזמן: האם אני מספיק טובה, רזה, יפה, מצליחה? והאם כדאי לתת לאחרים לראות את האני האמיתי שלי?
אנו חיים בתרבות של מחסור שמוגדרת על ידי המשפט: "אני אף פעם לא מספיק ______ ". תוך מספר שניות כל אחת יכולה למלא את החסר עם הגרסה שלה: אני אף פעם לא טובה מספיק, אני אף פעם לא רזה מספיק, אני אף פעם לא מוצלחת מספיק, אני אף פעם לא….
הנפגעים הגדולים ביותר מתרבות המחסור שבה אנו חיים הם אלה שלוקחים בעלות על נקודות התורפה שלנו. מסכות ושריון הם מטאפורות מושלמות לאופן שבו אנו מגינות על עצמנו מפני פגיעות. המסכות גורמות לנו להרגיש בטוחות יותר גם כאשר הן הופכות למחניקות והשריון גורם לנו להרגיש חזקות יותר גם כשאנו עייפות מלסחוב את המשקל העודף שלו.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת ופסיכולוגית, מנסחת את זה בצורה ברורה: "הפגיעות היא הדבר האחרון שאני רוצה שתראה בי, אבל היא הדבר הראשון שאני מחפש בך".
פרפקציוניזם, לדוגמה, הוא המגן שרבות מאיתנו משתמשות בו כשריון נגד פגיעות. פרפקציוניזם בבסיסו הוא ניסיון לזכות באישור, אבל למעשה הוא מערכת אמונות הרסנית וממכרת שמתדלקת את המחשבה הראשונית.
פגיעות אפשר להגדיר כחשיפה, אי-ודאות, סיכון רגשי. תחושת הפגיעות עומדת בבסיסם של רגשות קשים כמו פחד ואכזבה אולם זהו גם המקום שבו נולדת האהבה, השייכות, השמחה, האמפתיה, החדשנות והיצירתיות.
כאשר אנו מגדלות שריון מפני הפגיעות אנו מרחיקות את עצמנו מהחוויות שמקנות לנו מטרה ומשמעות. התפיסה שפגיעות היא חולשה היא המיתוס המקובל והמסוכן ביותר. פגיעות היא לא חולשה. חוסר הוודאות, הסיכון והחשיפה הרגשית העומדים בפנינו בכל יום אינם בחירה.
הבחירה היחידה שלנו היא מה נעשה בקשר לכך. כאשר אנו פוחדות להיות נוכחות בחיינו, אנו מקריבות מערכות יחסים והזדמנויות שבעתיד יהיה קושי לתקן אותם. חדשנות דורשת כישלון וסיכון. אנו צריכות להיות מוכנות לנסות דברים חדשים ולקחת סיכונים. כאשר אנו פוחדות מכישלון אנחנו מפסיקות להמציא ולחדש.
פגיעות, לעומת זאת, היא תכונה נועזת.
זה הרגע שבו אנו אומרות "אולי זה לא יעבוד, אבל אני מתכוונת בכל כוחי לנסות".
"אם אכשל אלמד מהטעויות שלי ואמשיך הלאה".
