כל ילד נמצא בחוויה של חסר ומלאות.
כאשר הוא רוצה משהו, כאשר כואב לו משהו –
הוא נמצא במצב של חסר.
במידה והרצון שלו מקבל סיפוק – הוא חווה מלאות.
אם הילד רעב הוא חווה חסר וכאשר ניגשים ומאכילים אותו –
הוא חווה מלאות.
חייב להיות איזון בין החסר והמלאות שהילד חווה
כאשר המלאות צריכה להיות גדולה יותר מהחסר.
במידה והילד חווה יותר מלאות מחסר הוא גדל עם ביטחון עצמי.
במידה וחוויית החסר גדולה מהמלאות,
הילד גדל עם חוסר ביטחון עצמי.
ככל שהחסר גדל, הביטחון העצמי של הילד קטן.
זה ממש לא משנה מה האדם משדר.
ברגע שהוא מגיע לבגרות,
המחשבות שלו הופכות להיות מחשבות של חסר.
הוא כל הזמן חושב על מה שאין לו ועל מה שחסר לו.
והוא מתחיל לחיות את חייו מתוך חיפוש דרך למילוי
חוויית החסר בחייו.
כאשר אדם מגיע לבגרות עם חוויה של מלאות,
הוא ממוקד במה שיש לו ושמח לגביו.
ילד שעבר ילדות בעייתית, שסבל מחסר, חווה טראומות מסוימות
או התנהגות שלילית זה גרם לו להרגיש מאוים רגשית.
וכתוצאה מכך התחיל להסתיר את הרגשות ולהפוך אותם לסוד.
כאשר הרגשות נשארים כסוד
הם נשארים רגשות של ילד קטן.
וכאשר הבן אדם מתבגר והרגשות שלו
הם רגשות של ילדים קטנים זאת בעיה.
הבן אדם מרגיש בעולם הרגשי חוסר ביטחון כמו ילד קטן.
הוא מפגין ביטחון או ביטחון מופרז ….
אך בתוך תוכו אין לו ביטחון.
חוסר הביטחון נובע מהפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני.
לאדם עם ביטחון עצמי תקין, אין צורך בביטחון עצמי מופרז.
כבני אדם אנחנו מנסים להפגין משהו שאין לנו
ולא משהו שיש לנו וטבעי לנו.
על מנת לרכוש ביטחון עצמי אנחנו צריכים ללמוד להביא את
הפנימיות שלנו החוצה.
לבטא את האני הפנימי שלנו בצורה מלאה בלי להסתיר כלום.
בשביל ללמוד לבטא את האני הפנימי שלנו,
אנחנו צריכים להתחיל ללמוד להכניס את עצמנו לחיים.
ואת זה אנחנו עושים באמצעות שימוש בביטוי
"אני רוצה".
להתחיל להכניס את הרצון שלנו ואת עצמנו לחיים.
להתחיל לבקש. להתחיל לומר אני רוצה.
להתחיל להודות ולהסכים לחשוף את הרצונות הפנימיים שלנו.
בקיצור, להפסיק להסתתר ולחיות באמת.
איך עושים את זה?
