אם אני לא מאה , אז אני אפס .
המצב גורם לכאב פנימי גדול,
עצבות תמידית ומוסתרת .
אנחנו פוגשים את המחלה בזוגיות-
הוא חייב להיות מושלם , או אני זאת שמצפה מעצמי ומתאכזבת.. 
פרפקציוניזם במשפחה –
חייבים להיות 27 סלטים בארוחת יום שישי , אחרת זה לא מספיק טוב ,
אווירה בבית חייבת להיות פרפקט , אחרת עולה קול ביקורתי ושיפוטי..
בעסק , בקריירה חייב להיות הכל מושלם והכי טוב , אחרת אני לא מעזה אפילו להתחיל ..
הגוף , המשקל חייב להיות פיקס , אחרת יש תחושת החמצה .
הפרפקציוניזם הולך ביחד עם שליטה ורצון חזק בתחושת וודאות וביטחון .
עוד יותר עמוק יושבת בנו תבנית שגוייה מגיל קטן –
"אני לא מספיק טובה " או מוצלחת או אהובה, או שווה או רצויה…
עוד תבנית מוכרת ושגויה –
"לא מגיע לי" , "לא שייכת ",
"לא משמעותית" או
"אין לי זכות קיום"..
אז מופיע צורך לפצות את הסביבה או את עצמי , לרצות , להקריב את הלב על המגש לכל העולם ולהוכיח לכולם ולהוכיח לעצמי שאני יותר …
כי אני פחות .
הכל בסופו של דבר מלווה בפחד שיגלו את האמת , את מי שאני באמת .
צורך להסתיר, לייפות , לשים ויטרינה יפה, מסיכות רבות , לבנות שריון חזק שלא יגלו את המקום החלש , הפגיע והרצון החזק בחום, אהבה ותחושת ערך .
מרוב המורכבות הזאת אנחנו מחפשים מצבים מוחלטים , רציונל, לוגיקה והגיון בכל דבר .
פרפקציוניזם משתק , יוצר תקיעות בכל המובנים , מונע להעז , לנסות , לגלות , לחלום. ,לעשות .
כי אסור לטעות , כואב להתאכזב , כי מה יגידו , איך זה יראה …
מחסום .
אם לא אצליח שהכל יהיה מאה אחוז כמו שאני מצפה ודורשת מעצמי 
אז אני בכלל מוותרת או דוחה או מספרת לעצמי סיפור למה לא ….
… אפשר להיות שם שנים .
הידיעה שאנחנו לא מושלמים כבר מקרבת אותנו לשלמות .
אחד יותר טוב מאפס .
ללמוד לשחרר את האחיזה בתוצאה ולהסכים ליהנות מהדרך עצמה .
להיות בחמלה ורכות לעצמי ולפתח את האהבה והערכה עצמית ,
לשחרר שליטה בהדרגה ולהסכים
להיות כנים יותר ואותנטיים יותר .
לאפשר לעצמי להיות אני .
לפרגן לעצמי ולהחמיא על כל צד .
ללמוד לשתף יותר , לבקש עזרה יותר .
לומר לעצמי במראה –
מותר לי ..
אז מה ..
איך שאני וכמו שאני זה מספיק .
ללמוד להתרגש, להתלהב ולהיות בהודייה והוקרת תודה על הקיים 
אני מזמינה אותך לחוות את השינוי עוד היום,
לעשות סדר בחיים ולבחור בעצמי
