היום נדבר על אשמה.
כדור הארץ סובב על צירו, העולם נע קדימה, אנחנו מתבגרים, משתנים, זזים, עוברים דירה, מחליפים עבודה, נפרדים מאהבה. זה טבעי, זה הגיוני, אלה החיים. הם דינמיים, זורמים ואין לנו מה להרגיש אשמה בקשר אליהם.
היפטרי מזה ותתחילי לחיות
מה את לא עושה למען הילדים שלך? מעירה אותם, מכינה להם ארוחת בוקר, מסיעה לבית הספר, לוקחת אותם לחוגים, עוזרת להם עם השיעורים, נשארת איתם בבית כשהם חולים, מטיילת איתם, מבלה, אוכלת וצוחקת איתם, קוראת להם סיפורים ומעניקה להם חיבוק לפני השינה. את משתדלת להיות האימא הטובה ביותר בעולם ומרגישה, כל הזמן, אשמה. את אשמה גם כשאת אוכלת, או נוסעים לחופשה, או עוזבת עבודה, או מפרקת משפחה, או עושה מה שבא לך לעשות מבלי להתחשב במה שאומרים לך לעשות.
האשמה, כך נדמה, טבועה בנו מאז שנולדנו. אנחנו קמים איתה, עובדים איתה, אוכלים איתה והולכים איתה לישון. היא לא מרפה מאיתנו. היא מנופפת כלפינו באצבע. היא מאוכזבת מאיתנו. אנחנו לא יכולים בלעדיה. היא חלק בלתי נפרד מחיינו מאז ומעולם.
אז ככה – היא לא!
האשמה מפריעה לנו ובולמת אותנו.
היא מיותרת. תמיד. היא משקולת רגשית שעוצרת את חיינו. בולמת אותנו, מפריעה לנו, מטשטשת את האמת וגורמת לנו להרגיש רע, בדיוק כפי שהורינו גרמו לנו להרגיש רע כשהאשימו אותנו, כשביקרו אותנו שתקפו אותנו, כשאמרו לנו כמה אנחנו לא בסדר כשגרמו לנו להאמין שאם אנחנו רוצים משהו – אנחנו טועים והם צודקים.
האשמה היא הכלי שבעזרתו הורינו שלטו בחיינו. האשמה היא אותו הכלי שהורינו העניקו לנו כדי ליצור לעצמנו אשליה שאנחנו שולטים בחיינו. להתאפק. להבליג. לעצור תהליכים. לבלום תשוקות. אם החלטנו ליהנות – אנחנו אשמים. אם בחרנו לפנק את עצמנו – אנחנו אשמים. אם שמנו את עצמנו לפני הילדים שלנו או בני או בנות זוגנו – אנחנו אשמים.
אז ככה – אנחנו לא!
כדור הארץ סובב על צירו, העולם נע קדימה ואנחנו מתבגרים, משתנים, זזים, עוברים דירה, מחליפים עבודה, נפרדים מאהבה. זה טבעי, זה הגיוני, אלה החיים והם דינמיים, הם זורמים וכל אחיזה בקיים נועדה מראש לכישלון משום שאין לנו באמת שליטה על מה שהעתיד מזמן לנו.
אם נשחרר את האשמה, נהיה חופשיים. אם נוותר על השליטה, נהיה קלים, נוכל לעוף לאן שרק נרצה. אם אנחנו פועלים מתוך רצון, אנחנו קרובים לעצמנו. אם אנחנו קרובים לעצמנו, אנחנו יודעים מה טוב לנו.
אז איך להיפטר מרגשות אשם? אם אנחנו עושים מה שטוב לנו, אנחנו מאושרים.
אדם שעושה טוב לעצמו, הוא אדם שנאמן לעצמו, ששם את טובתו לפני טובתם של אחרים, כי הוא חי קודם כל עם עצמו, לפני שהוא חי עם כל האחרים.
אדם שנאמן לעצמו הוא אדם מאושר, ואם הוא מאושר אין לו כל סיבה לחוש אשמה. הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, לעוף על עצמו, לבלוע את החיים בשקיקה ולא להקשיב למה שאומרים עליו או טוענים כנגדו.
אדם שנאמן לעצמו אינו אגואיסט ואינו פוגע באחרים, כי אדם שנאמן לעצמו אינו חי מתוך תחושת אשמה. הוא לא משקר, הוא לא מעמיד פנים, הוא מכבד את זולתו גם אם הזולת אינו מסכים עמו, או חש נבגד, או מבקש ממנו לעצור את עצמו.
אז אם רע לכם, עליכם לבדוק מדוע. אם קשה לכם, עליכם להתבונן פנימה. אם עצוב לכם, עליכם למצוא את השמחה שהסתרתם מפניכם כשבחרתם להרגיש אשמים ולהלקות את עצמכם. כי החיים אינם מופע מתמשך של אשמה והלקאה עצמית. החיים הם משהו אחר לגמרי. החיים הם אור, ואהבה, וחופש, ושמחה. הם מה שאתם יכולים לעשות למען עצמכם.
אתם אלה שחיים את החיים שלכם. אתם אלה שיכולים לבחור אלו חיים תחיו. החיים הם עניין גדול ואין כל סיבה שנהיה קטנים, שנגמד את עצמנו, שנבטל את הרצון שלנו, שנתעלם מהצרכים שיש לנו, שנוותר על מה שאנחנו רוצים באמת.
אנחנו חיים רק פעם אחת.
אנחנו יכולים, מותר לנו וזה בסדר גמור להיפטר מרגשות אשם ולחיות בלי אשמה.
קוראים לזה חופש.
מגיע לנו להיות חופשיים.
